מצעד המוות של יהודי חלם והרובישוב בדצמבר 1939
מצעד המוות של יהודי חלם והרובישוב לעבר הנהר בוג בדצמבר 1939
מבוא
התכנית הנאצית להשמדה טוטלית של יהודי אירופה לא גובשה עד לשנת 1941, אך כבר בשבועות הראשונים לכיבוש מרכז ומערב פולין בידי הצבא הגרמני, החלו אנשי הס"ס, ואף חיילי הוורמאכט, לפרוע ביהודי פולין. לולא זוועות השואה, שנודע עליהם מאוחר יותר ועיוותו כל כנה מידה מקובל של רצח ופרעות, היה די במעשים האלה של ה-“Klein-Terror” בראשית המלחמה כדי לזעזע בני אדם. מעשי האיינזאצגרופן ב1941 - והרצח השיטתי של מיליונים שבוצע במחנות ההשמדה השתלט על כל הכאב שהאנושות יכלה לספוג ולהאמין. המעשים שקדמו למאורעות זוועה אלה התגמדו, ולכן לא זכו לתשומת לב רבה בהיסטוריה ומעט הוקדש לחקר המדיניות הנאצית בחדשים הראשונים למלחמה, שבהם נרצחו אלפי יהודים. מעשי רצח אלה היוו תפנית, או שלב חדש, במדיניות הנאצית כלפי היהודים.
ספרי המחקר על השואה מספרים על רציחת כ200-100- יהודים בצ'נסטוכובה בראשית הכיבוש הגרמני בפולין, על 60 יהודים שנרצחו באלכסנדרוב, ועל פרעות פה ושם. מעיני החוקרים כמעט נעלם הרצח השיטתי הראשון, בקנה מידה גדול, שבוצע ביהודי חלם והרובישוב בימיה הראשונים של דצמבר 1939, כשהגברים משתי ערים אלה הוצעדו בכוח, דרך הביצות, וללא אוכל, לעבר הגבול הסובייטי. מכל מה שלמדתי על מצעד זה, אני מעריך שנרצחו בו בין 4000-3000 יהודים.
מאורע זה עד כדי כך נעלם מעיני החוקרים, עד כי חוקר רציני כשמואל קרקובסקי, שהרצה על נושא מצעדי מוות, טען ש"מצעד המוות הראשון ביזמת הס"ס התקיים בראשית שנת 1940 בפולין הכבושה. ב14- לינואר הוצאו ממחנה ברחוב ליפוב שבלובלין, 800 שבויי מלחמה יהודים שהיו בצבא הפולני" ובמצעד מוות לעבר ביאלה פודלסקה נרצחו רובם.[1]
באותה הרצאה לא הזכיר כלל ד"ר קרקובסקי אותו מצעד שבוצע בחלם ובהרובישוב, ושקדם למצעד שבויי המלחמה היהודים, אותו הזכיר, בשישה שבועות, ובו נרצחה אוכלוסייה אזרחית במספרים יותר גדולים. בספרו, כותב ג'רלד רייטלינגר על גירוש פחות מאלפיים יהודים מחלם ומהרובישוב לעבר הגבול הרוסי וש"אחדים שפיגרו בהליכה" נורו ע"י השומרים הגרמנים.[2]
אפילו מרטין גילברט, ב"אטלס השואה" המקיף שלו, לא מתייחס עדיין לכל העובדות על מצעד המוות מחלם והרובישוב וכותב כאילו רק יהודי חלם לקחו חלק במצעד, ומעריך את מספר הנרצחים ב1400-.[3]
מצעדי המוות היו אחת השיטות של מכונת ההשמדה הנאצית, אבל כיצד זה, ומדוע דווקא להתחיל במצעד מוות עוד לפני ההתחלה של הפתרון הסופי, ודווקא בשתי ערים לכאורה לא חשובות, לא גדולות, לא בולטות, ואחת מהן בקושי ידועה? לשם מה להוציא את כל הגברים מגיל 16 ועד 60 כשעוד בקושי נדם רעם הקרב של הכיבוש הנאצי.
על דבר המצעד נודע לי מאשתי צפורה, ילידת הרובישוב, שאחיה הבכור היה בין הצועדים ורק הודות לתושיית אמו, היה בין המעטים שניצלו. סיפור המצעד עורר את סקרנותי כי לא עלה בקנה מידה אחד עם מה שהיה ידוע לי על מדיניות הנאצים באותה תקופה של ראשית המלחמה.
רציחת 4000 גברים תוך ארבעה ימים תמימים, אינו יכול להיחשב כ"סתם פוגרום קטן" שבוצע ע"י אנשי ס"ס שנתקפו באמוק. קראתי את עדויותיהם של אלה שניצלו מהמצעד ואף ראיינתי מספר אנשים שצעדו באותו מצעד מוות ואשר חיים אתנו היום בישראל. בשינוי גרסאות קטנים, תוצאה של מרחק זמן שעבר מאז אותו מאורע ושמשפיע על זיכרון האנשים באופן שונה, אך אולי גם כתוצאה של מיקומם השונה של העדים בתוך המצעד, עולה מפי הניצולים סיפור די אחיד של רצח סדיסטי ושיטתי של כמה אלפי גברים יהודים שבוצע על ידי אנשי ס"ס בפיקודם, ולפי הוראות, מפקדיהם.
לאחר שהוברר לי עצם סיפור המעשה, בקווים הכלליים, ניסיתי להתחקות אחרי מניעי הרצח ומבצעיו, אך כאן, למרות מאמצי הרבים, העליתי חרס בידי. ראיתי בתכנון וארגון המצעד מעשה שהיה יוצא דופן עד אז במדיניות הנאצית ורציתי להיוודע מה היו הגורמים למצעד. האם הרצח היה מתוכנן? האם היה הדבר פרי יזמה מקומית של מפקד זוטר, או האם ההוראות באו מגבוה? ואם כן, מי הורה? ולשם מה? האם הגירוש לעבר הגבול הרוסי היתה המטרה העיקרית והרצח רק מקרי? או האם המצעד היה אמצעי לרצח מתוכנן מראש? הרי באותו זמן ממש גורשו יהודים רבים אחרים לעבר הגבול הרוסי, ולא בצורה רצחנית כפי שקרה ליהודי חלם והרוביישוב. יהושע רון, יליד רדזין (כמה עשרות קילומטרים צפונה לחלם), מעיד שכאשר באותו חודש דצמבר 1939 גורשו יהודי עיירתו לעבר הגבול הרוסי הם הורשו להעמיס את עצמם ומטלטליהם על מאות עגלות ויצאו לדרך.[4]
עברתי על החומר המשפטי של אנשי הס"ס שפעלו בחלם ובהרובישוב שנמצא במוסד יד ושם, וכמו כן עברתי על החומר הנמצא במדור לחקר פשעי הנאצים במשטרת ישראל, ולא מצאתי תשובה לשאלות שהעליתי. למרות העדויות הרבות שנשמעו מפי ניצולים על הרצח הסדיסטי שבוצע במצעד, לא ידוע על אף איש ס"ס שהועמד לדין על הרצח במצעד, ולעובדה זו אתייחס בפרק לחוד. בכל זאת עלי להבהיר מההתחלה, למרות שההוכחות לכך אינן נמצאות בידי, לי נראה שאותו מצעד שיצא מחלם והרובישוב, תוכנן מראש כמצעד מוות. מדוע דווקא משתי ערים אלה ולא במקומות אחרים, על כך אין לי תשובה. באין עדויות אחרות ניתן לשער מבחינה הגיונית שמטרת המצעד היתה לגרש את היהודים הגרים באזור הגבול הרוסי לברה"מ. עובדה זו ידועה לנו כחלק ממדיניות הגרמנית באותם חודשים ראשונים של המלחמה.[5]
אבל אם זאת היתה המטרה של הנאצים באותו מצעד לשם מה הצעידו את היהודים במשך שלושה ימים תמימים, מרחק של מעל ל100- ק"מ לעבר העיירות סוקאל ובלץ, כשהדבר הכביד גם על מלוויהם הגרמניים, בזמן שהגבול הסובייטי היה מרוחק לא יותר מחמישה ק"מ מהרובישוב ע"י העיירה גרודק? הרי הגרמנים יכלו לגרש את כל הצועדים לעבר הגבול תוך שעות ספורות! לפי עדויות הניצולים המעבר בגרודק לא היה שונה מהמעבר בבלץ ובסוקאל.[6] עד אשר יתגלו מסמכים אחרים, כל התייחסות למניעיהם של הגרמנים על אותו נושא היא בגדר של השערות בלבד.
העיירות חלם והרובישוב
שתי העיירות האלה שוכנות בקרבת מה אחת לשנייה בפלך לובלין קרוב לנהר בוג, שהיווה את הגבול בין פולין לברה"מ לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. האזור הוא חקלאי מובהק והעיירות האלה שימשו מרכזים מסחריים לאיכרי הסביבה. רוב זעום של תושבי האזור היו אוקראינים, והיהודים היוו את לשון המאזניים בין הרוב האוקראיני והאוכלוסייה הפולנית השלטת. (לפי סטטיסטיקה שערכו הגרמנים במחוז הרובישוב, באוכלוסייה שמנתה 186,000 תושבים היה הרכב האוכלוסין כדלקמן: 91,000 אוקראינים; 83,000 פולנים; 11,000 יהודים ו583- פולקסדויטשה).[7]
שתי הקהילות היהודיות היו עתיקות ימים והתקיימו לפחות מהמאה ה15-. יש סברה שקהילת חלם היא בין העתיקות בקהילות ישראל בפולין וראשיתה עוד מהמאה ה12-.[8] חלם התפרסמה בפולקלור היהודי על מעשי אנשי חלם התמימים-טיפשים. היתה בה ישיבה, ומספר רבנים וקבליסטים קבעו בה את מושבם. במאה ה19- הוקמה בה שושלת חסידית ומאז היו רבני חלם חסידים.התנועה הציונית, שהתפשטה בפולין במאה העשרים, חדרה אף לחיי שתי ערים אלה ונוסדה בהן תנועות נוער חלוציות והוקמו בתי ספר עבריים. כמו כן פעלו בהן גם ארגוני פועלים יהודים-ציוניים מחד, ובונדיסטים מאידך. בחלם היה ארגון פועלי-ציון שמאל הגדול בין ארגוני הפועלים.[9]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה היהודית בחלם 15,000 איש והיוותה קרוב למחצית מאוכלוסיית העיר כולה.[10] קהילת יהודי הרובישוב מנתה מחצית ממספר יהודי חלם וב1939- מנו יהודי הרובישוב 7,500 יהודים, מתוך אוכלוסייה עירונית של כ15,000- איש.[11] גדלו שתי הקהילות בשבועות הראשונים של המלחמה ע"י פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, חיפשו דרך מזרחה, ונשארו תקועים בעיירות האלה.
השבועות הראשונים של המלחמה
למרות הקרבה הגיאוגרפית של שתי העיירות, לא היה גורלן דומה בשבועות הראשונים של המלחמה. הרובישוב הופצצה מהאוויר בשבוע הראשון של המלחמה, וב14- לספטמבר פלש הצבא הגרמני לעיירה. מרגע כניסת הצבא הגרמני התחילו חיילי הוורמאכט לבזוז חנויות של יהודים ולאנוס בחורות יהודיות. כבר מראשית הפלישה סבלה האוכלוסייה היהודית מפגיעות החיילים הגרמניים. למרות המצב, השתעשעו היהודים בתקווה שעם המעבר לשלטון אזרחי יוטב מצבם. גם מיקום הגבול לא היה ברור. האם הנהר בוג יחצה בין שטח הכיבוש שבידי הרוסים לבין שטח הכיבוש הגרמני, או האם הגבול יעבור מערבה מנהר הבוג, ליד נהר הוויאפש?
שבוע לאחר הפלישה הגרמנית להרובישוב, ערב יום כיפור, נסוגו הגרמנים וביום כיפור נכנסו לעיירה חיילים פולנים שהסתובבו באזור, וגם הם, כמו הגרמנים, נתנו ידם בביזת החנויות היהודיות.[12] אולם כבר במוצאי יום כיפור נכנסו להרובישוב חיילי הצבא האדום ונשארו בעיירה כ11- יום ואז, בהתאם להסכמים, נסוג הצבא האדום לעבר הבוג. ביחד איתם ברחו מהעיירה כמה מאות יהודים צעירים, יהודים עניים שלא היו קשורים לרכוש, ואנשי שמאל ששיתפו פעולה עם השלטונות הסובייטים. ב4- לאוקטובר פלשו שוב חיילי הוורמאכט לעיירה. מלבד גילויים על עבודת כפייה של היהודים, אין בפי העדים סיפורים רבים על פגיעות קשות של הגרמנים ביהודים עד למועד מצעד המוות. מהעדויות מסתבר שהגרמנים עודדו את היהודים כל העת לעבור לצד הסובייטי. רבים אמנם ניסו לחצות את הגבול בעזרתם של האיכרים הפולנים, אבל רוב הנמלטים הוחזרו ע"י החיילים הסובייטים ולא ניסו את מזלם בשנית. נראה שהגרמנים ניסו גם בדרך זו להתנקם ליהודים. הם הודיעו להם שניתן לקנות רשיון כדי לעבור את הגבול לצד הרוסי. רבים ותמימים קנו אמנם את התעודה בעשרה זלוטי, אולם כשבאו לחצות את הגבול הוכו בידי החיילים הגרמנים, נשדדו והוטל עליהם לשלם קנס של 300 זלוטי. כשבאו לשלם את הקנס, הוטל עליהם קנס נוסף של 200 זלוטי. ליהודים לא היה ברור מהי מדיניות הגרמנים כלפיהם.
ביום פלישת הצבא הגרמני להרובישוב, נכנסו לחלם חיילים סובייטים ונשארו בה שלושה שבועות. כמו בהרובישוב, גם בחלם הצטרפו לצבא האדום הנסוג מאות צעירים יהודים. גם בחלם ניצלה האוכלוסייה הפולנית והאוקראינית את תקופת המעבר שבין צבאות הכיבוש כדי לפרוע ביהודים. לא רק שודדו והיכו, אלא אף רצחו שני יהודים.[13]
עיקר הסיפורים של ניצולי חלם שנסבו על השבועות הראשונים של הכיבוש היו סביב ל"קונטרבוציות" הרבות והכבדות שהוטלו על יהודי הקהילה. בראשית נובמבר הוטל על הקהילה להרים מס על סך של 100,000 זלוטי, ובמשך אותו חודש נצטוו לאסוף עוד דברי חורף ומכשירים. רק נאסף נטל זה וכבר, בסוף אותו חודש, הוטל מס נוסף של רבע מליון זלוטי. לא היה בידיה של הקהילה לאסוף סכום גדול כזה. כל הפקודות האלה הוצאו אל הפועל על ידי היודנראט.
מצעד המוות - יום ד' ה-29 לנובמבר
העדויות על אשר התרחש ביום הזה הן מועטות מאד, אך יתכן שיש בהן כדי לרמוז על תכנון מצעד המוות ועל מקור הפקודה לביצועו. שני עדים מחלם מספרים שיומיים לפני התחלת המצעד בחלם התקיימה התייעצות של מפקדים נאציים בדרג גבוה.[14] אחד העדים, יצחק גרויסקויף, מספר שבאותו יום הופיע בחלם הגנרל הנאצי פרנקו (!). מדברי העד לא ברור אם מדובר במושל הגנרל-גוברנמן הנס פרנק (לא נראה שמדובר בגנרל הס"ס אוגוסט פרנק, אשר היה איש ה-WVHA). אם אכן מדובר באישיות כה בכירה, מפליא הדבר שאין התייחסות לביקורו זה מופיעה אצל עדים אחרים, ובלי עדויות תומכות קשה לקבל את עדותו בלבד כבר סמכה, מה עוד שהשם מופיע בשיבוש. גרויסקויף יודע גם לספר שאותו גנרל הצהיר שמספר היהודים בחלם הוא רב מדי, ונתן פקודה לצמצם את מספרם בעיר.[15] דבר אחד ברור, שבאותו יום נאסר על היהודים לעזוב את בתיהם ולצאת לרחוב. זאת מעידים כל העדים.
יום ה' ה-30 לנובמבר
בערבו של יום ה', למחרת התייעצות הגרמנים, הודיעו ליהודי חלם שעל כל גבר בריא מגיל 15 ועד 60 להתייצב למחרת, ביום ו', בשעה 9:00 בבוקר בכיכר השוק של העיר. מי הודיע להם להתייצב, לשם איזה מטרה עליהם להתייצב, ומה היו תגובותיהם של היהודים, על כך יש עדויות שונות. יש כמה עדים האומרים, שההודעה על התייצבות נמסרה לכל היהודים ע"י מספר בני ערובה יהודים שהוחזקו בידי הנאצים. עדים אחרים סיפרו שהמפקד הגרמני, פישר, פקד על ראש היודנראט, אנשל בידרמן, לאסוף את כל היהודים הבריאים ושבידרמן עצמו הלך מבית לבית להודיע על דבר הפקודה. אותו עד גם סיפר שבידרמן לא אמר, שרק על הבריאים להתייצב, וזאת מתוך חשש שיהודים רבים יעמידו פנים של חולים והוא לא יצליח להעמיד את המכסה שדרשו הגרמנים.[16]
אחדים מהעדים מספרים, שנאמר להם שההתייצבות היא לשם יציאה לעבודה. אחרים סיפרו, שנאמר להם שמטרת ההתייצבות היא לשמוע מפי המפקד הגרמני כיצד יהיה עליהם להתנהג תחת הכיבוש ושגם נאמר להם להופיע, דווקא בבגדי שבת.[17] אחדים העידו, שהגרמנים הפיצו שמועה שהם יוחלפו ב"פולקסדויטשה" הנמצאים בידי ברוסים,[18] ואחרים סיפרו שלא ידעו לאיזה צורך היה עליהם להתייצב. כנראה שאין סתירה בין כל הגרסאות האלה. אחדים באמת קיבלו את ההודעה מפי בני הערובה, ואחרים מפיו של בידרמן.
העדים גם מספרים על תגובות שונות אצל היהודים כששמעו על צו ההתייצבות. יש המספרים שהיהודים האמינו בתום לב על מה שנאמר להם, והתייצבו למחרת ללא חשש. אחרים, ואלה בעיקר העדים שסיפרו שלא לא נאמר להם על סיבת ההתייצבות, הם דווקא סיפרו על חרדה רבה ששררה בין אנשי הקהילה בחלם באותו לילה. כנראה, שהיה מספיק בסיפור, ולא חשוב איזה סיפור, כדי להרגיע את הרוחות, על מנת להבטיח שאכן יתייצבו מספר גדול של יהודים. בכל אופן חלק מהיהודים חששו בכל זאת ממה שצפוי להם, ומאות ביניהם (לפי העדויות היו אלה בעיקר העשירים) ברחו באותו לילה לכפרים הסמוכים, או שהסתתרו אצל שכנים נוצריים, או הסתתרו במרתפים.
יום ו' ה-1 לדצמבר
לפי ההוראות התייצבו בכיכר של העיר חלם בשעה היעודה של בוקר יום ו' כ2000- יהודים. קצין ס"ס הופיע בפני הנאספים והחל לגדף ולקלל אותם. הוא הודיע להם, שהיות והיהודים כל כך מאוהבים ברוסיה, הם יישלחו לשם. הכיכר כותרה באנשי ס"ס לבושים מדים שחורים עם סמל גולגולת המוות בדש מעיליהם, רכובים על אופנועים. מסופר שמספר רופאים ופועלים מקצועיים שעבדו למען התעשייה המלחמתית הגרמנית, שוחררו באותו מעמד. כמו כן, שוחררו ע"י הקצין, לפני צאתם למצעד, כל אנשי היודנראט.[19]
היהודים נצטוו להוציא מכיסיהם את כל הניירות ודברי הערך שהיו ברשותם. אנשי הס"ס ירו באוויר, העמידו את היהודים בשורות וציוו עליהם לשיר, ואף לשיר "דויטשלנד אובר אלס". אלה שלא שרו זכו למכות. הגרמנים התעללו ביהודים וגם גילחו למספר יהודים את זקניהם. עוד בכיכר נפלו הקורבנות הראשונים. יהודי בן 63, איצ'ו שפץ, חשב מתוך תמימות יתרה, שטעה ואין חובה עליו להיות נוכח. כאשר ניגש שפץ עם תעודותיו לאנשי הס"ס הוא נורה במקום.[20] אחריו נורו עוד נכה וגם אופה יהודי.
בשעה 13:00 עזבה השיירה של אלפיים יהודי חלם את העיר כשהגרמנים פוקדים על כולם לשיר ולרוץ. עוד בפרברי העיר הוצאו שמונה איש מהשורות ונרצחו. כעבור 18 ק"מ עצרו הגרמנים את השיירה ואמרו, שהיות ומספר יהודים ניסו לברוח יוציאו 20 צעירים להורג. להבא, כל מי שלא מציית להוראות, יומת. לאחר שנרצחו 20 הצעירים נאלצו היהודים להמשיך בריצה, כשמדי פעם הוציאו הגרמנים יהודים אחדים מהשורה, הכריחו אותם לשכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה, וירו בראשם. חסיד אחד צעיר, סרב לציית לפקודה, לא שכב והחל להרביץ באיש ה-ס"ס. למרות ששומרים אחרים ירו בו הוא המשיך להיאבק עד אשר נורה בראשו.[21]
מעשה התנגדות אחר שאירע באותו יום וסופר ע"י עדים, היה על נער בן 16, מיטק ולכר, שנשאר מאחור לעזור לאביו ללכת. כשקצין ס"ס הרביץ לאביו על מנת לזרז אותו, החזיר לו הנער מכות. האב ובנו נורו ע"י הקצין, אבל רק נפצעו. הנער התעורר בערב ומצא את עצמו בבור יחד עם גופות מספר. אביו היה עדיין בחיים. הנער ניסה להשיג עזרה אצל הפולנים, אבל ללא הצלחה. לבסוף, איכר פולני עזר לסחוב את אביו לביתו. האב נפטר, אך הבן הוסתר בידי הפולנים.[22]
מעשי ההרג נמשכו כל שעות הצהריים והלילה כשיהודי חלם רצים, לפי פקודה, מרחק של 52 ק"מ עד הגיעם לפרברי הרובישוב. לפנות ערב הגיע לשיירה אוטו מחלם עמוס לחם, שנשלח ע"י היודנראט. הגרמנים שפכו את האוכל על האדמה וכל מישהו שניסה להרים דבר מה נורה.[23] כמו כן, נרצחו לאורך כל הדרך יהודים שניסו לשתות המים מהשלוליות.
בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו שרידי השיירה לפרברי הרובישוב והוכנסו, תוך מכות, לאסם השייך ליהודי. לפי העדויות השונות נותרו לאחר היום הראשון של המצעד בין 300 – 800 מיהודי חלם. בודדים הצליחו לברוח בעת המצעד. אחדים נותרו פצועים ונאספו ע"י משפחותיהם שמצאום למחרת. אך וודאי שבין 1000 ועד 1500 יהודים, לכל הפחות, נרצחו כבר ביומו הראשון של המצעד.
רבים מנשות חלם ניסו ללכת בעקבות הגברים, אך גורשו חזרה ע"י הגרמנים. אחדות מהן הצליחו לעקוב בסתר אחרי הנעשה וחזרו באותו ערב עם סיפורים על יריות ששמעו ועל הגוויות שראו בדרך. כמו כן, שכרו היהודים שני גויים שילכו בעקבות השיירה וידווחו על הנעשה. הגויים חזרו וסיפרו שעד לכפר ביאלופול, המרוחק 36 ק"מ מחלם, ספרו 600 גוויות.[24] למחרת יצאו לחפש את הגופות, אך בינתיים הם נקברו ע"י איכרי הסביבה. עדים גם מספרים, שהאיכרים הפולנים והאוקראינים, הפשיטו את הבגדים והנעליים מעל לגוויות, ואף סיפרו שבזמן שעברו ליד הכפרים יצאו האיכרים והסתכלו בנעשה תוך הנאה. על תושבי כפר אחד, מסופר שיצאו לקראת השיירה עם אוכל, אך גורשו על ידי הגרמנים.[25]
אותו ליל שבת התחיל תהליך התארגנות לצרף את יהודי הרובישוב למצעד. ליהודי הרובישוב לא נודע עדיין על הנעשה לשכניהם בחלם. גם בין ניצולי הרובישוב יש גרסאות שונות על האופן בו נודע על צו ההתייצבות. יש האומרים, שנתלו פלקטים על קירות העיר, עליהם היתה פקודת התייצבות: שעל כל הגברים מגיל 16 ועד 60 להתייצב למחרת בבוקר בוואגאן (ליד תחנת הרכבת) על מנת להירשם. אחרים סיפרו, שהוטל על שמש בית הכנסת להודיע על דבר ההתייצבות. גם בהרובישוב התהלכו שמועות שונות לסיבת ההתייצבות, כשאחדים אומרים שמטרתו לשלוח יהודים לעבודה בגרמניה, ואחרים אומרים שמטרת ההרשמה היא גירוש יהודים לעבר הגבול הסובייטי, אולי בהחלפה עם פולקסדויטשה הנמצאים בידי הרוסים. מפי כל העדים מתברר שבהרובישוב לא חששו במיוחד מהצו ולמחרת בבוקר של שבת התייצבו היהודים במקום המיועד, באווירה נינוחה, ושאפילו נערים מתחת לגיל הנדרש באו למקום ההתייצבות מתוך רצון לראות, האם כדאי גם להם להתייצב.[26] גם כאן הסתבר שאם הגרמנים הסבירו הגיונית את פקודת ההתייצבות (כלומר, למען להירשם) היה בו מספיק כדי להרגיע את הרוחות וכדי למנוע חרדה.
יום שבת ה-2 לדצמבר
בשעה 8:00 בבוקר באו למקום המפגש יותר מאלפיים מיהודי הרובישוב, מספר גדול יותר משציפו לו הגרמנים. אזור ההתייצבות הוקף מיד באנשי ס"ס, בג'נדרמים גרמנים ובשוטרים פולנים ואוקראינים.[27] בראות הגברים את ה"מעמד" החלו לחשוד, אולם במשך כמה שעות לא נאמר להם דבר על הצפוי להם. לקראת הצוהריים הופיעו בפניהם קצין ס"ס, פולקסדויטשה שהיה הלנדראט, וראש העיר האוקראיני. בהרובישוב לא גידפו את היהודים, אך כשדיבר אליהם אמר הלנדראט, שקיבלו צו, ומי שינסה לברוח או לא לציית לפקודות, יומת. הוא דרש מהם למסור את כל הניירות וחפצי ערך שברשותם, פרט ל20- זלוטי, שמותר לשמור בכיס. לאחר ההודעה הוקראו, במשך שעה ארוכה, הרשימות של אלה שנצטוו להתייצב. שוחררו מספר בעלי מקצוע וכמו כן, לא כמו בחלם, גם אלה שהיו מעל, או מתחת, לגיל ההתייצבות.
היהודים נצטוו להיערך בשני טורים ולפתוח רווח בין השורות ולמרווח הוצעדו שרידי המצעד מחלם. המראה של אנשי חלם הציף את יהודי הרובישוב באימה, וכשנורתה ילדה שרצה אחרי אביה בצעקות "טאטע, טאטע", תפשו מיד אנשי הרובישוב את אשר צפוי גם להם.[28] בשעה 13:00 יצאה שיירת הגברים משתי הערים לדרך, כשמלווה אותה משמר חדש שהורכב מאנשי ס"ס.[29]יהודי חלם קמו אותו בוקר ומתוך ידיעה מה עומד להתרחש אמרו וידוי. כשהחלו לצעוד לעבר הרובישוב קפצו מספר יהודים לנחל, אך נורו לפני שהצליחו לברוח. כשרק יצאו מהרובישוב נעצר הטור והגרמנים הכריחו מספר יהודים לרקוד בזמן ששוביהם צילמו אותם. יהודי אחד נאלץ להוריד את מכנסיו למען הצילומים.[30] לא הספיקו לעבור עוד קילומטר מהעיר כשעצרו את הטור שוב והמפקד הגרמני פקד על היהודים לחפור בור, וחמישה מיהודי חלם נקברו בו בעודם בחיים.[31]
את הצועדים הובילו הגרמנים לא בכביש סלול אלא בכוונה אילצו אותם ללכת בשדות ובדרכי אפר. היות והיתה זאת עונה גשומה, והאדמה עוד לא קפאה, היו דרכים אלה מלאות בוץ עמוק מאד. יהודים רבים נחלשו ואז נורו, בעיקר אלה שהיו בקצה האחורי של הטור. יתר הצועדים לא ראו את ההוצאות להורג אותו יום ורק שמעו את הדי היריות.
באותו יום עבר המצעד רק 12 ק"מ וכשירד הערב הגיע הטור לאזור מלא ביצות ושלוליות, אבל נאלצו להמשיך את דרכם בתוך המים והבוץ. מעריכים שמעל ל40- יהודים טבעו בבוץ.[32] את צעקותיהם לעזרה של אלה שנתקעו בבוץ שמעו עוד שעה ארוכה. רק לעת לילה נעצרו ונצטוו לשכב רטובים עד לשד עצמותיהם, כמובן בתוך הבוץ. מי שהרים ראש חטף מכות. אנשי הס"ס התחילו להטיח ביהודים שהם הם האחראים למלחמה. מתוך כוונה להערים עליהם, הם טענו שקשה לדבר אתם בחוץ ולכן הם הזמינו כמה מהרבנים והשמשים להיכנס לצריף שעמד סמוך למקום שם שהו להמשיך את השיחה. במשך הלילה הערימו עליהם והוציאו כך כ200- יהודים. שאר הגברים לא ידעו על המתרחש ולא ידעו מה קרה לאלה שהלכו, אבל הם לא חזרו יותר לשיירה, ובבוקר נראו שלוליות דם בסביבה.[33]
במשך הלילה, בעזרת האפלה, ניסו מספר יהודים לברוח בזחילה לתוך הבורות שחפרו האיכרים עבור תפוחי אדמה לחורף, אך הגרמנים האירו את השטח ברמזורים ורובם נאלצו לחזור. אחדים נורו ובודדים הצליחו להימלט.
יום א' ה-3 לדצמבר
אם במצעד של יום שבת נרצחו היהודים בסוף הטור, או בערב נלקחו הצידה ועקבותיהם נעלמו, הרי ביום א' החלו ברציחות מהבוקר לעיני כולם. שוב הוצעדו היהודים דרך השדות מלאי בוץ עמוק, עד אשר הגיעו לכפר צ'כוביזש.[34] בכפר זה התקיימה התייעצות בין מפקד השיירה ושני עוזריו. שלושה יהודים נצטוו לצאת החוצה, אבל בנו של אחד מהם ביקש שיניחו לאביו והוא יתייצב במקומו. מפקד המצעד אמר לו, שגם הוא יתייצב, וארבעתם נורו בקדקודם לעיני כולם.[35] ושוב הריצו הגרמנים את השיירה דרך השדות, כשמדי פעם הוציאו יהודי מהשורה, הכריחו אותו לשכב עם הפנים למטה, וירו בו, או פצחו את ראשו בכתות הרובה. כל העת שאלו השומרים אחד את השני, כמה יהודים הספיק כל אחד להרוג. אחד ענה 89, השני 102, וכן הלאה.[36]
יהודי אחד, רחב כתפיים, בשם נח ורטמן, ניסה להתנגד לגרמנים. ורטמן התנפל על אחד מאנשי הס"ס ותפס את אקדחו, אבל שומר אחד שראה את המתרחש ירה בו מאחור.[37] השומרים הגרמנים השתעשעו ביהודים ואחד השעשועים היה לזרוק לחם על ראשם של היהודים, אבל מי שהתכופף להרים את האוכל נורה במקום. מי שניסה לשתות משלולית מים, נורה אף הוא. אולם היו גם גילויים אנושיים מצד כפריים בסביבה. אישה פולניה שעברה במקום חילקה בחשאי לחם לצועדים.[38]
לאחר מספר שעות צעידה באותו יום א', הוציאו שומרי השיירה את היהודים מהשדות, כי הדרך המבצבצת הכבידה גם עליהם. בשעות אחר הצוהריים הגיעה השיירה לכפר דולביצ'וב, ושם הוכרחו כולם לשכב כשפניהם לאדמה. היהודים חששו שהגיעה שעתם של כולם להירצח. אחדים מהם באמת נורו, וזאת במגמה להטיל אימה בין השורות לבל ינסו לברוח. באותו יום חולק הטור לשניים, כשהקבוצה הגדולה יותר נשלחה לעבר העיירה סוקאל שבצד הסובייטי, והקבוצה הקטנה יותר לעבר העיירה בלץ.[39]
את הקבוצה הגדולה יותר, שמנתה כ400-300- איש, הובילו השומרים לכפר אוקראיני ודחסו את כולם לתוך מרתף, או אולם של מועדון, או בית ספר (העדויות שונות, אך כנראה שהעדים לא הכירו את המקום). במקום שרר חום ומחנק רב, אבל לראשונה אפשרו להם הגרמנים לשתות מים, ואף לקנות לחמניות מה20- זלוטי שהתירו להם לשמור בכיסם. אחד העדים מספר, שהפולנים בכפר רצו להגיש להם אוכל, אך אנשי הס"ס מנעו את זה מהם.[40]
יום ב' ה-4 לדצמבר
ביום ב' בבוקר הוצאו מהבניין אלה שכוונו לעבר העיר סוקאל. מפקד השיירה הודיע להם שהגיע העת לחסל את כולם. הוא פקד על הצלם טננבאום לשכב עם הפנים כלפי מטה, וירה בראשו. אחרי שספרו את הנותרים מנו 406 איש, וכדי לעגל את המספר נורו עוד שישה יהודים.[41] אנשי הס"ס הוציאו יהודים מהשורות ושאלו אותם אם הם מכירים טוב את התלמוד. אחד ענה שלא, ונורה. שני ענה שכן, ונורה אף הוא.[42] לאחר מכן נאמר להם, שהם יישלחו לארצם הקדושה – רוסיה. רצוצים ורעבים נאלצו שוב לרוץ בשדות מלאי בוץ, כשהגרמנים מאיצים בהם ויורים ללא הרף באלה שנשארו מאחור. כולם רצו כדי להיות בין הראשונים, אך כמובן, רק הצעירים והחזקים הצליחו במשימה.כארבעה קילומטר לפני העיירה סוקאל נעצרה השיירה בשנית. המפקד הגיע על סוס וציווה על רציחת שלושה יהודים נוספים. אז הודיע שלא יירו בהם יותר. אבל המפקד עצמו זרק כיכר לחם לנער בן 15, וכשהלז התכופף להרים את הלחם, ירה בו המפקד, שהצטדק שנאלץ לירות בנער כי הוא יצא מהשורה.[43]כשהגיעו לנהר בוג, שהיווה את הגבול בין שטח הכיבוש הגרמני והשטח הסובייטי, פקדו על היהודים שנותרו, שעליהם לעלות על הגשר, להרים את ידיהם ולצעוק "יחי סטאלין".[44] מי שלא יצליח לעבור את הגבול תוך 20 דקות– יומת!
היהודים מילאו את הפקודות. כשהגיעו לצד הסובייטי כבר היה לילה. שומרי הגבול הרוסי הופתעו למראה הבאים ואמרו להם לשבת על האדמה. החיילים הרוסים ביקשו מהיהודים להסביר להם מה התרחש. צבי פחטר, שדיבר רוסית, סיפר לרוסים מה שעבר עליהם. החיילים הרוסים אמרו ליהודים לשכב ולהמתין ושינסו לאשפזם בבית החולים.[45]
בינתיים פשטה השמועה על בואם בין יהודי סוקאל, והללו באו לגשר על מנת להגיש אוכל לאחיהם, אך לא נתנו להם להתקרב. לאחר המתנה של מספר שעות, הגיעו מספר קצינים סובייטים ולאחר ששמעו על כל שעבר על היהודים הבטיחו להם שייקחו אותם לעיירה. היהודים נשמו לרווחה והרגישו שניצלו. בינתיים שוחח אחד הקצינים הרוסיים עם הגרמנים מהצד השני של הגשר וכשחזר היתה בפיו הודעה שעליהם לחזור מאין שבאו.[46]
היהודים הוכו בהלם. הם נשכבו על האדמה, התחננו בפני הרוסים לאפשר להם להישאר והודיעו שלא יחזרו לגרמנים, כי הגרמנים רוצחים אותם! אם מכריחים אותם לחזור, מוטב שיהרגו אותם החיילים הרוסים בו במקום. בפקודת הקצין הרוסי, באו חיילים רוסים והחלו לגרור את היהודים חזרה לעבר הגבול הגרמני. היהודים סירבו לזוז, ופעולת הגירוש נמשכה כל הלילה עד שאחרון הפליטים נגרר חזרה לצד הגרמני.
לשיירה שהלכה לעבר בלץ, מזלם שפר עליהם יותר והיא הגיעה בבוקר יום ב', כמעט ללא רציחות. בשעה 14:00 אחה"צ הגיע הטור לנהר החוצה בין השטח הרוסי והשטח הגרמני, ונאמר ליהודים לשבת ולהמתין. עם בוא הלילה פקדו עליהם הגרמנים לחצות את הנהר ונתנו להם 10 דקות לעזוב את המקום.[47]
היהודים רצו לעבר הנהר בסוחבם את החולים והכושלים וקפצו למים הקפואים. החיילים הרוסים ירו עליהם ואלה שהצליחו להגיע לצד השני נתפסו על ידי החיילים הרוסים שאילצו אותם לשכב על האדמה רועדים מקור ורטובים, עד אשר יוחלט על גורלם. אחדים קפאו למוות משך הלילה.[48] לפנות בוקר הגיע המפקד הרוסי, שפקד עליהם לחזור לצד הגרמני. גם כאן התחננו היהודים להשאיר אותם, אבל הם הובלו בכוח ע"י הרוסים לגשר ונדחפו חזרה לעבר הצד הגרמני.
יום ב' ה-4 לדצמבר
להפתעת אלה שחזרו מסוקאל לצד הגרמני, החיילים הגרמנים לא התעניינו בהם יותר. כנראה שהקבוצה שהופקדה על המצעד כבר הסתלקה, וכעת נתקלו רק בשומרי הגבול הגרמנים. כמעט כל העדים מספרים, שאחדים מתושבי הכפרים חשו לעזרתם. ניתן להם כסף, בגדים, אוכל ואפילו לינה ללילה.[49]
כמה יהודים הגיעו לתחנת הרכבת בכפר, כי נאמר להם שמי שרוצה יכול לחזור הביתה. בתחנה הוכו שוב ע"י חיילים גרמנים, ואף ירו בהם.[50]
באותו לילה, בעזרת האיכרים המקומיים, חלק מהשרידים חצו שוב את הבוג בסירות,[51] אחרים נתפסו על ידי הגרמנים בבוקר ונאלצו לחצות את הנהר בשחייה. אחדים מהם טבעו במים. הפעם הם לא נשלחו חזרה לעבר הגבול, אלא נלקחו על ידי החיילים הרוסיים, או הגיעו בכוחות עצמם, לעיירה סוקאל. כאן הם התקבלו ע"י המפקד הסובייטי, שבעצמו היה יהודי, והוגש להם אוכל.[52] הקהילה היהודית בסוקאל לקחה על עצמה לטפל בשרידי מצעד המוות והגישו להם עזרה.
מאלה שחצו את הגבול הסובייטי רובם נשלחו לאחר זמן לסיביר, ושם עברו את המלחמה וניצלו. חלק מהיהודים שגורשו חזרה לצד הגרמני החליטו לא לנסות שוב לעבור לצד הסובייטי, אלא לנסות להגיע חזרה הביתה. אחדים מהם, בעזרת הכפריים, הצליחו כעבור מספר ימים לחזור לבתיהם.
גם אלה שהלכו בשיירה לבלץ, בשובם לצד הגרמני לא נורו שוב, אלא שוכנו במשך הלילה בחדרים ריקים. למחרת בבוקר, גם הם נצטוו לחצות שוב את הגבול. אחדים מהם עשו כמצווה עליהם והתקבלו בצד הרוסי, אחרים הצליחו לחזור הביתה.[53]
באמצע דצמבר הודיע הרדיו הגרמני על ניסיון התקוממות מצד היהודים במחוז חלם והרובישוב, ש"דוכאה בלי רחמים".[54]
יחסה של אוכלוסיית האזור למראה מצעד המוות
לעומת רבים מהניצולים המספרים על יחס עוין של האוכלוסייה הלא-יהודית ועל גילויים של שמחה לאיד למראה סבלם של היהודים שנאלצו לצעוד בבוץ הטובעני בתוככי הכפרים, מפתיעות ביותר דווקא, עדויות אחרות של ניצולים המספרות על עזרה מצד הכפריים שהוגשה לצועדים, ואף בעלי המעמד שלא עמדו מנגד.
אוכלוסיית האזור היתה ידועה כאנטישמית במהותה, ואלה שמעידים על עזרה שהוגשה להם מצד הכפריים, מספרים שהופתעו אז מהגילויים האנושיים שלא ציפו להם. צבי פחטר העיד שלמרות ש"הכפר היה מלא אנטישמים זואולוגיים…היו כאלה שחשו לעזרתנו."[55] אולם ניצולים אחרים סיפרו על כפריים שיצאו לחזות במצעד, נהנו ממראה עיניהם, וניגשו לגוויות שהושארו בבוץ והפשיטו מהם את בגדיהם ומנעליהם.[56] אחרים סיפרו כיצד התגרו בהם בצעקות "טוב לכם, יהודונים".[57] אך למרות גילויי שנאה אלה, לא נעלם גם מעדים אלה, שהיו אף תופעות יפות של הושטת עזרה לצועדים מחלק מהאוכלוסייה הלא-יהודית, שהיו אפילו כרוכות בסכנת נפשות.
לפי י. הרץ, בעיר חלם פנו נשות המגורשים לראש העיר, שהיה אמנם פולקסדויטשה, וביקשו את התערבותו למען בעליהן וילדיהן. אותו עד יודע לספר, שאכן הלך ראש העיר לאנשי הס"ס והתלונן בפניהם על הנעשה ליהודי עירו. לפי דברי העד, נאמר לראש העיר: "היום אכלנו את היהודים לארוחת הבוקר, מחר ניקח את הפולנים לארוחת הצוהריים. אל תתערב!"[58] קיים סיפור נוסף על גילוי של עזרה ליהודים מצד בעל משרה, בו מסופר על הגברים שגורשו חזרה מסוקאל ע"י הרוסים, שראש הכפר בצד הגרמני פתח לפני היהודים את בית הספר של הכפר למקלט לילה, למרות שידע מה עוללו הגרמנים לאותם היהודים.[59]
קיימים סיפורים על עזרה שניתנה לצועדים לאורך כל מסלול המצעד. העד ברוקר מספר על כפר שלם שיצא להגיש אוכל לצועדים, אך האנשים גורשו חזרה ע"י הגרמנים.[60] אלה שברחו ממצעד המוות, ואפילו הצליחו לחזור לבתיהם, ניצלו רק הודות לעזרה שהושיטו להם איכרים מהסביבה, כשהסתירו אותם בבתיהם לפרק זמן, או הודות לאלה שהגישו להם מזון.[61]
הגילויים הרבים ביותר של הושטת עזרה היו מצד הכפריים שבסביבת נהר הבוג. עדים רבים מספרים על כפריים שהלינו אותם בלילה, הגישו להם אוכל, ואפילו היו כאלה שנתנו להם כסף. אחרים מספרים שכשגורשו בחזרה מהצד הסובייטי לצד הגרמני, לקחו איכרי הסביבה את סירותיהם והעבירו אותם לצד הסובייטי, למרות שפעולה זאת היתה כרוכה בסכנת נפשות, ולמרות שלא היה בכוחם של היהודים לשלם עבור העזרה.[62]
רוב הניצולים, כשמספרים על לאומיותם של המצילים, או מגישי עזרה, מציינים שהיו אלה פולנים, אך יתכן מאד שהשתמשו במונח "פולני" כדי לציין את כלל האוכלוסייה הלא-יהודית. באזור הגבול ציינו במפורש, שהיו אלה אוקראינים שהושיטו עזרה ליהודים.
מה בדיוק היתה הסיבה לגילויים המפתיעים של הושטת עזרה מצד האוכלוסייה שהיהודים ידעו שהיתה עוינת, קשה לדעת. יתכן, שהיות והכיבוש הגרמני היה טרי עדיין, ביטאו הפולנים במעשים אלה את מורת-רוחם לכובש הגרמני. יתכן גם שהאוכלוסייה המקומית לא הבינה עדיין את חומרת תגובתם של הנאצים להושטת עזרה ליהודים. בכל אופן, נראה שבראשית המלחמה היתה נכונות גדולה יותר מצד האוכלוסייה הלא-יהודית לעזור ליהודים, מאשר בהמשך המלחמה. כאשר שתי הקהילות האלה, של חלם ושל הרובישוב, עמדו לפני כליון כעבור שנתיים, לא היו גילויים דומים מצד האוכלוסייה הלא- יהודית.
מבצעי מצעד המוות
אם בידינו פרטים רבים בקשר למהלכים של מצעד המוות, הרי מה שנוגע למבצעי ולמניעי הרצח, לא כן הדבר. היות והרצח הוא מיוחד בהיקפו, וכנראה שהיה זה הרצח ההמוני הראשון של יהודים בידי הנאצים, יש לנו עניין רב לדעת מי היו מבצעיו. מאין באה הפקודה לבצעה? איזה מטרה שימש? האם היה זה פרי יזמה מקומית ומקרית, או היה מתוכנן ולמטרה מסוימת? ואם כן, מה היתה המטרה?
היות ולא מצאתי בספרים אף מענה לשאלות אלה, חיפשתי את התשובות בפרוטוקולים של משפטי הפושעים הנאצים ששירתו באותו אזור. לצערי, לא מצאתי אפילו פושע אחד ששירת באזור, שנתפס והועמד למשפט בעוון השתתפותו באותו מצעד המוות הסדיסטי, למרות ובמשפטים של פושעי מלחמה נאצים ששירתו באזור חלם והרובישוב, היו כאלה שכבר שירתו בערים האלה מאז החדשים אוקטובר-נובמבר של 1939. הוגו רשנדורפר, למשל, היה רב סמל במשטרת הביטחון בחלם בסוף 1939.[63] במשפטם של פושעי המלחמה ששירתו בהרובישוב, הועמדו למשפט וילי מאייר, שהיה איש ס"ס בהרובישוב מאז אוקטובר 1939, ומקס שטובנר ששירת באיינזאצקומנדו ומנובמבר עמד בראש משטרת הגבולות בהרובישוב.[64] מכל הנתונים עד כה יש להסיק שהיחידה שביצעה את הרצח לא היתה מורכבת מאנשי ס"ס מקומיים, אלא שהיה איינזאצקומנדו שנשלח במיוחד כדי לבצע את המשימה. רבים מהעדים סיפרו שלבושם של מבצעי הרצח היו מדים שחורים עם סמל גולגולת המוות בדש מעיליהם.[65] העדויות עולות בקנה אחד עם מחקרו של אנדרו מולו, שאף הוא כותב על אנשי יחידת גולגולת המוות (Todtkopfverbande) וקבע, שהיחידה פעלה בפולין בחדשים הראשונים של המלחמה כיחידת משטרה.[66] במקומות ההתיצבות בחלם ובהרובישוב שמרו על היהודים גם אנשי משטרה פולנים ואוקראינים, ואף חיילים גרמנים, אך הללו לא ליוו את הגברים במצעד המוות.[67]
כפי שכבר סופר, העיד אחד הניצולים, שבחלם היתה התייעצות גרמנית בדרג גבוה יומיים לפני התחלת מצעד המוות. היות ושמו של האישיות שהופיעה אינו ברור (פרנקו!) ורק עד אחד (שאיננו בחיים יותר) מספר על כך, קשה לכן להתייחס לאותה עדות. חיפשתי רמז לאותה התייעצות בדרג גבוה, ביומנו המקוטע של הנס פרנק, ובמשפטו בנירנברג, אך אין אזכור כלשהו הקושר אותו למצעד המוות הנידון. מעניין ביותר היא עדותו של יעקב פינקלשטיין המצביעה, ללא היסוס, על רב סרן (דאז) בס"ס, הרמן דולף, כמפקד המצעד. גם את העד הזה לא הצלחתי לאתר (כנראה שלא עלה ארצה) אך עדותו ניתנה שנתיים לאחר תום המלחמה, כשהעובדות אצל אנשים היו עדיין טריות.
הרמן דולף מופיע בארכיון יד ושם ובארכיון של משטרת ישראל בשמות שונים, אך דומים, כDolf-, Dolp או Dolph . תאריך לידתו מצוין כ12/9/89- או 12/9/99, והוא עלה לדרגת גנרל בס"ס במרוצת המלחמה. לפי כל הסימנים מדובר כאן באותו אדם ששירת באזור לובלין, ומאוחר יותר היה מפקד מחנה ההשמדה בבלזץ. הוא אף פעם לא הועמד לדין, ולא ברור אם הוא היה עדיין בחיים בתום המלחמה. עקבותיו נעלמו ברומניה ב1944-.[68]
הרמן דולף היה בין חבריה הראשונים של הס"ס (מספר הס"ס שלו הוא 1293)[69] ולפי פיליפ פרידמן, היה דולף "אחד מידידיו הוותיקים והקרובים ביותר של היטלר".[70] לפי עדות שנמצאת במשטרת ישראל, היה זה אותו הרמן דולף שפקד על מצעד המוות של שבויי מלחמה מלובלין שקרקובסקי הזכיר בהרצאתו.[71] למרות שאין סימוכין אחרים לכך, מתקבלת על הדעת עדותו של פינקלשטיין, שהיה זה דולף שפיקד על מצעד המוות שיצא מחלם והרובישוב. לפי עדויות של ניצולים מלובלין ומבלץ הנמצאות ביד ושם, ולפי דברי פיליפ פרידמן, התפרסם דולף כאחד הסדיסטים האכזריים ביותר.[72]בהיעדר עדויות אחרות, נראה לי שדולף קיבל פקודה לגרש את יהודי חלם והרובישוב לעבר הגבול הסובייטי, עובדה שהתאימה למדיניות הגרמנית באותה תקופה.[73] כנראה שדולף הרגיש את עצמו מספיק עצמאי ובטוח במעמדו, לכן ביצע את הגירושים בדרך משלו – על ידי רצח המוני וסדיסטי, וכפי הנראה, שזאת היתה תכניתו כשפקד על הגירוש.
לפי נחמן בלומנטל, המסתמך על תעודות גרמניות, פנה ראש הOKW- המרשל קייטל, למשרד החוץ הגרמני ב5- לדצמבר (היום האחרון של המצעד) והתלונן שהגירושים לעבר הגבול הסובייטי לא התבצעו "בצורה תמימה ועדינה כפי שציפו",[74] ושהרוסים מגרשים את היהודים חזרה בכוח. קייטל ביקש ממשרד החוץ הגרמני להסדיר את העניין. משרד החוץ רצה באותה עת לשמור על יחסים תקינים עם הסובייטים, ולכן פנה להימלר ולפרנק שיפסיקו את הגירושים. ואכן, הם הופסקו.[75]
לסיכום
מכל מה שידוע לי היה מצעד המוות של יהודי חלם והרובישוב הרצח ההמוני הראשון של יהודים, שביצעו הנאצים. ואפילו אם היה זה פרי יוזמה מקומית של מפקד אחד בדרג בינוני, היה רצח המוני זה, הראשון מסוגו אז, ציון דרך במדיניות הנאצית כלפי יהודי אירופה.
מבדיקת העדויות, נראה שיצאו למצעד לפחות 4,000 יהודים (כאלפיים מכל עיר) ויתכן והמספר אף עלה על זה. קשה להעריך במדויק את מספר הניצולים. חלק מהם ברחו בדרך ואין עדויות על מספרם. אין להניח שמספר הניצולים (בין שהיו כאלה שהצליחו לחצות את הבוג ולא קפאו למוות מקור, ובין שהיו אלה שהצליחו לברוח בחשכת הלילה), עלה על יותר מכמה מאות גברים. לכן, יש להניח שקרוב ל4,000- יהודים מצאו את מותם באותו מצעד מוות ולא 83 יהודים כפי שנכתב בספר שיצא לאור ב1942-[76], או 1900 גברים כפי שדווח בעיתון "דבר" ב1940-.[77]
מעניין לציין שתי תופעות שמתלוות לאותו מצעד. תופעת המספר הרב של עדויות המספרות על עזרה מצד תושבי האזור הלא-יהודים, למרות הסביבה האנטישמית, ואין להתעלם מן העובדה שרוב האוכלוסייה הלא-יהודית שבעו דווקא נחת מהרצח, או שהיו פסיביים למה שהתרחש. התופעה השנייה שכדאי לציין היא תגובתם השונה של יהודי חלם והרובישוב למצעד. בו בזמן שבהרובישוב התייצבו כמעט כל הגברים בגילאים שנדרשו להתייצב, והיו אפילו רבים שגילם לא ענה לדרישת הגרמנים ובכל זאת התייצבו, הרי שבחלם היתה התנגדות פסיבית לצו ההתייצבות. העדים סיפרו על מאות גברים שברחו או הסתתרו כשנדרשו להתייצב, אך כנראה שמספר הגברים שלא יצאו ונעלמו באותה העת היה אף גדול מזה. אם בהרובישוב התייצבו מעל לאלפיים גברים, יש להניח שבחלם, בעלת אוכלוסייה יהודית פי שניים, היו צריכים להתייצב כ4000- איש, ורק מחציתם הופיעו. כמו כן, יש בעדויות של אנשי חלם מספר סיפורים על מחשבה של התנגדות בזמן המצעד, שאמנם, פרט לבודדים, לא באה לידי ביטוי, כי חששו שכל התנגדות מצדם תביא לנקמה גרמנית במשפחות שהשאירו ללא מגן בעיר.[78]
כפי שכבר ציינתי, קשה לעמוד על מניעי הרצח, אך כפי הנראה ניתנה פקודה לגרש את יהודי חלם והרובישוב לעבר הגבול הסובייטי כחלק ממדיניות גרמנית באותה תקופה, והמפקד על המבצע, כנראה הרמן דולף, החליט לנצל את ההזדמנות כדי לרצוח מספר רב של יהודים, ולכן הוביל אותם בדרך עקלקלת וטובענית, תוך רצח סדיסטי של מרבית הצועדים. מהנתונים שמצאתי היתה היחידה שביצעה את הרצח, ללא ספק, יחידת גולגולת המוות מהס"ס, ייתכן שהיתה זו פלוגה א' מהReiter Regiment- שחנתה בעיר זמוזש הסמוכה.
[1] שמואל קרקובסקי, "מצעדי המוות בתקופה מחנות ריכוז נאציים, יד ושם, 19, עמ' . [2] Gerald Reitlinger, The Final Solution, N.Y., 1961, p. 52. [3] Martin Gilbert, Atlas of the Holocaust, London, 1982, p. 36 and Map, p. 37. [4] יהושע רון, בין שני גטאות, (לא פורסם). [5] Philip Friedman, Roads to Extinction, edited by Ada June Friedman, Philadelphia, 1980, p. 220. [6] עדותו של צבי פחטר במשטרת ישראל, לשכה 06. 4כפ/ 5-39. [7] נחמן בלומענטאל, "הרוביעשוב אין דער יארן 1939-45", פנקס הרובישוב, ת"א, תשכ"נ, עמ' 95. [8] Encyclopedia Judaica, Volume V, p. 371. [9] יזכור-בוך כעלם, Johannesburg, 1954 , עמ' 79. [10] "די געשיכטע פון יידן אין כעלם", יזכור-בוך כעלם, עמ' 25. [11] בלומענטאל, פנקס הרובישוב, עמ' 91. [12] שם, עמ' 93. [13] עדות בנימין שפורן, יד ושם, /1464 1577 E / -1 M (העדות גובתה בגרמניה בתאריך 19/9/47). [14] שפורן, עדות. יצחק גרויסקויף, "מן האימה הזאת"", ספר חלם, עמ' 698. [15] גרויסקויף, שם, עמ' 699. [16] י. הרץ, "בתוך גיהינום של אימה ומוות", שם, עמ' 663. [17] חיים סובול, "בבית הכלא הנאצי", שם, עמ' 710. [18] לזר כהן, "מסע ההשמדה", שם, עמ' 705. [19] שפורן, עדות יד ושם. [20] כהן, ספר חלם, עמ' 706. [21] שפורן, עדות יד ושם. [22] כהן, ספר חלם, עמ' 706. [23] שפורן, עדות יד ושם. [24] עתון דבר, 8/2/40, עמ' 2. [25] ברוקר, ספר חלם, עמ' 690. [26] צבי פחטר, פנקס הרובישוב, עמ' 629, ומשה מאסקאל ואברהם צימערמאן, "וואס מיר האבן געזען און איבערגעלעבט", שם, עמ' 614. [27] פחטר, עדות במשטרה; שלום עומרי, עדות בעל פה; וראזא זילבערמינץ, פנקס הרובישוב, עמ' 649. [28] מאסקאל וצימערמאן, פנקס הרובישוב, עמ, 615. [29] עומרי, עדות בעל פה. [30] ברוקר, ספר חלם, עמ' 693. [31] שפורן, עדות, וברוקר, ספר חלם, עמ' 693. [32] אברהם גולדפארב, "עפעס פון יענען חורבן-טעג", פנקס הרובישוב, עמ' 650. [33] פחטר, שם, עמ' 631. [34] זילבערמינץ, שם, עמ' 620. [35] פחטר, שם, עמ' 631. [36] שם. [37] ראובן כ"ץ, "נישט צו בעשרייבן", שם, עמ' 624. [38] שם, עמ' 626. [39] צבי פחטר, בעדותו במשפט אייכמן, סיפר על חלוקת הקבוצה ביום ב' ולא ביום א', אך הוא העד היחידי המעיד כך. [40] שפורן, עדות ביד ושם. [41] שם, עמ' 695. [42] שפורן, עדות ביד ושם. [43] פחטר, פנקס הרובישוב, עמ' 632, מאסקאל וצימערמאן, שם, עמ' 617. [44] זילבערבלעך, שם, עמ' 621, פחטר, שם, עמ' 633, ומאסקאל וצימערמאן, שם, עמ' 617. [45] פחטר, שם, עמ' 632. [46] זילבערבלעך, שם, עמ' 621. [47] כ"ץ, שם, עמ' 626. [48] מאסקאל וצימערמאן, שם, עמ' 617. [49] ברוקר, ספר חלם, עמ' 695, זילבערבלעך, פנקס הרובישוב, עמ' 622, פחטר, שם, עמ' 632; ודבר, 8/2/40 עמ' 2. [50] שפורן, עדות ביד ושם, וברוקר, ספר חלם, עמ' 695. [51] פחטר, פנקס הרובישוב, עמ' 633. [52] שפורן, עדות ביד ושם. [53] כ"ץ, שם, עמ' 626. [54] The German New Order in Poland, London, 1942, p. 220. [55] פחטר, שם, עמ' 632. [56] ברוקר, ספר חלם, עמ' 690. [57] מאסקאל וצימערמאן, פנקס הרובישוב, עמ' 616. [58] י. הרץ, ספר חלם, עמ' 663. [59] ברוקר, שם, עמ' 695. [60] שם, עמ' 690. [61] כהן, שם, עמ' 706, וכ"ץ, פנקס הרובישוב, עמ' 626. [62] פחטר, שם, עמ' 633; זילבערבלעך, שם, עמ' 622; שפורן, עדות ביד ושם. [63] יד ושם, 10/655 TR. [64] שם, 10/742 TR. [65] שפורן, עדות ביד ושם, פחטר, עדות במשטרה. [66] Andrew Mollo, Uniforms of the S.S., Vol. 4, London, 1971, p. 4. [67] זילבערמינץ, פנקס הרובישוב, עמ' 649. [68] ארכיון יד ושם, כרטסת הרמן דולף. [69] שם. [70] Friedman, op. cit., p.42. [71] ארכיון משטרת ישראל, לשכה 006, גיליון 41/01121. [72] Friedman, op. cit., p.43. [73] Gilbert, op. cit. p. 36. [74] בלומענטאל, פנקס הרובישוב, עמ' 97. [75] שם. [76] דבר, 8/2/40, עמ' 2. [77] ברוקר, ספר חלם, עמ' 693.
