דברים שנאמרו בטקס, בכיכר העיר חלם. 1.12.2018

1.12.2018, ככר העיר בחלם.

השעה 10 בבוקר. 8 מעלות מתחת לאפס. שלג קל.

בדיוק היום לפני 79 שנים, ב-1.12.1939, בבוקר, הגיע לכאן, אל כיכר העיר, פייבל (שרגא) רוזנקנופף.

פייבל, בן 53, נולד בחלם וחי בה כל חייו. כאן נולדו הוריו, דודים ודודות, אחים ואחות, גיס, גיסות, אחיינים, וכמובן - אשתו ושבעת ילדיהם. משפחה גדולה ומבוססת, שעסקה במסחר בבשר כשר ובעיבוד עורות.

מספר ימים קודם כבר נתלו ברחבי העיר הודעות בפולנית ובגרמנית, שקראו לכל הגברים היהודיים מגיל 16 עד 60 להגיע הבוקר לכיכר. איש לא יודע לאיזו מטרה. מסביבו עמדו כבר כ-2000 איש. את רובם הוא מכיר.

על מה חשב כשעמד כאן, בככר, בין עשרות החיילים הגרמנים שכבשו את העיר רק לפני מספר שבועות? אפשר רק לנחש. בוודאי חשב על הוריו המבוגרים, שנותרו בבית ברחוב שקולנה 13, ועל אשתו ושתי בנותיו הצעירות, מינדה וגיטה, מהן נפרד רק לפני מספר דקות בבית, ברחוב קופרניקה 27. בוודאי חשב גם על חמשת ילדיו הבוגרים - הבנים אהרון ויצחק, שעזבו את הבית ונסעו לרוסיה, והבנות לאה (עם הילדים הקטנים, הנכדים הראשונים שלו, אהובה ויוסף), פרלה וחנה, שעלו על הרכבת לרוסיה שלושה חודשים קודם לכן, בחודש ספטמבר, עם נסיגת הצבא האדום. עדיין לא נוצר איתם כל קשר. הוא רק יכול היה לקוות שהם נמצאים מחוץ לטווח הסכנה. בחלם המצב לא נראה כל כך טוב.

כשהגיע לכאן, לככר, לא העלה פייבל בדעתו שמכאן יוליכו הגרמנים את כל המתכנסים לצעדה קשה וארוכה, רצופה בהתעללות, השפלה ורציחות, לכוון הגבול הרוסי. הוא לא ידע שביום השלישי לצעדה הוא יירצח על ידי חייל גרמני, שיירה בו בדם קר לאחר שישקע בשלג הבוצי ולא יוכל להתקדם ולצעוד. הוא לא ידע שמתוך אלפי הגברים שיצאו לצעדה – רק בודדים ישרדו כדי לספר.

הוא לא העלה בדעתו שאשתו ושתי בנותיו הצעירות יירצחו שלושתן ב-1942, במחנה ההשמדה שיוקם בסוביבור, יחד עם מרבית בני המשפחה הגדולה והקהילה היהודית בחלם.

הוא לא ידע שחמשת ילדיו הבוגרים יצליחו לשרוד את המלחמה, יעלו לישראל, יקימו בה משפחות לתפארת וילכו לעולמם בשיבה טובה, כשהם מוקפים בילדים ונכדים רבים – הנינים שלו.

והוא בוודאי לא העלה בדעתו שהיום, בדיוק 79 שנים אחרי, נגיע לככר להדליק נר, לספר, להזכיר ולומר: לא נשכח ולא נסלח!