נאום: צעדת המוות
הנאום נכתב ונקרא על ידי בלימה לורבר בטקס גילוי המצבה בקבר האחים בבוסנו במקום בו ניספו 150 איש במהלך צעדת המוות מחלם.
שמי בלימה. אני ביתו של דוד. באתי כל הדרך מברזיל על מנת להיות כאן איתכם ולהעביר את עדותו של אבי על מה שהוא עבר.
אני נמצאת כאן בזכות נס מאלוהים. הודות לנס, אבי העז לנסות להינצל מהתקופה האיומה ביותר בהיסטוריה, השואה.
בהתרגשות עמוקה אני הולכת באותן הדרכים בהן הלך אבי לפני כמעט 71 שנה, בהיותו נער, בבריחתו על חייו. הוא, יחד עם עוד אלפיים איש מהעיר הסמוכה, חלם, היו צריכים לברוח.
היה נס שאיש ניצל, והיה נס שהוא ניצל. הוא, בעצמו, לא הבין כיצד שרד את צעדת המוות האיומה מחלם, שהוצאה לפועל על ידי הנאצים ב-1 לדצמבר, 1939. אבי היה אז גבר צעיר, וכמו כולם, היו לו חלומות ושאיפות – משפחה גדולה וקשר רוחני איתן.
הכל הלך.
המקום הזה, בו אנו עומדים, הינו בו בזמן עצוב וקדוש. כאן התגלה לאחרונה שדמם של 150 איש, זכרונם לברכה, נשפך כמים על ידי הנאצים. ומדוע? כיוון שהיו יהודים. הם נבחרו, הופרדו מן הקבוצה, חפרו את קבריהם ונורו.
כולם גיבורים אמיתיים, ואנו כאן לזכור אותם, לכבד אותם, הגיבורים האלמוניים. טקס זה, יחד עם גילוי המצבה, הינם דרכינו לכבד אותם ואת כל הנספים בצעדת המוות.
אבי היה נער מפוחד, אך אמיץ לב, כאשר נאסף עם האנשים האחרים בכיכר העיר על מנת לברוח על חייהם. תחילה לכיוון חרובשוב, כ-50 ק"מ מחלם, ביום אחד בלבד. הניצולים מצעדה זו הצטרצו אל אנשי חרובשוב ורצו לסוקל, בגבול האוקראיני. שם שוב אירעו אותן הזוועות.
הנה מספר קטעים מהביבליוגרפיה של דוד הנוגעים לצעדת המוות מחלם: "הגרמנים ציוו על היודנראט לגייס גברים, רבים ככל האפשר, מגיל 12 עד 60, אשר, על פיהם, יילקחו לעבוד.
עם בוקר ב-1 לדצמבר, על האנשים היה להתייצב בכיכר העיר, ואני, דוד, מביניהם.
הנאצים החלו לקרוא את שמנו אחד אחד, לקחו את כל חפצינו, והיכו והרגו כל אחד שסירב. העמידו אותנו בשורות וציוו עלינו לצאת מן העיר, קודם בהליכה ואז בריצה. אם איש היה מסרב, היה נורה למוות במקום. אף אחד יכל לדבר, או להסתכל אחורה או הצידה.
הגרמנים אמרו שאם איש יפר את הדברים הללו, יומת במקום.
במקומות מסויימים, עצרנו ומספר אנשים נבחרו לחפור את קבריהם. ואנו, האנשים הנותרים, חרדים ומבוהלים, היינו צריכים שוב לרוץ.
רצנו עם כל כוחותנו. רצנו על חיינו תחת איום הנשק של הנאצים אשר ירו ללא רחמים. נלקחנו כבקר למשחטה.
אם איש היה עייף מדי לרוץ, הוא היה נלקח מן השורה ואז נשמעה ירייה מאחור. נרצח. לנספים האלה לא היו קברים. גופותיהם הופקרו על פני האדמה. היינו חייבים להמשיך הלאה.
זה היה חודש דצמבר, קר, רטוב, והיה כל כך הרבה בוץ שהיה קשה ללכת ובלתי אפשרי לרוץ. עם כל צעד שקענו עמוק יותר אל תוך הבוץ, אך לא יכולנו לעצור, כי מאחורנו ירו לעברנו הנאצים.
היו גם גרמנים לצדי השורות שירו בכל מי שניסה לברוח או לעצור. אנשי ה-SS התחרו בינהם והתרברב על מספר האנשים שכל אחד הרג.
והגענו לחרובשוב. היינו מפוחדים, עייפים, צמאים ורעבים. רובינו היינו פצועים וקרים, אך דבר לא עניין את הגרמנים, שלא הביעו רגשות כלל.
אנשי חרובשוב הצטרפו אל צעדת המוות. הם מהר הבינו את משמעות הדבר. והפכו גם כן לקורבנות אותה האכזרות הלא שפויה.
ב-4 לדצמבר היגענו לגבול, לנהר הבוג.
מתוך אלפיים הגברים היהודים אשר יצאו מחלם בצעדה האיומה הזו, בסופה, שרדו כמאתיים."
איומים וסכנות חיכו להם גפ מעבר לגבול.
גורלו של דוד היה לשרוד.
הייתה לו משימה למלא: להראות לעולם כיצד נלקחו אנשים מפעילותם היום-יומית, מביתיהם וממשפחותיהם, ונרצחו בשל היותם יהודים. בשל דעותיהם הפוליטיות ודתיות, בשל היותם שונים, בשל סירובם להצטרף לפנטיות ולרודנות, בשל מאבקם בעד חופש וכבוד לאחר.
וכך נהג דוד כל ימי חייו.
אבי נפטר לפני שנתיים בהיותו בן 88. אילו היה עוד בחיים, תוכלו להיות בטוחים שהיה כאן, עם בקשה מכם להשתמש בחינוך שאתם מקבלים על מנת לעזור לכל בן אנוש, ולא לתת לאירועים אשר התרחשו כאן, להתרחש שוב.
אני רוצה שתדעו שלא הלכו אחרי היטלר פשוטי העם בלבד. הלכו אחריו גם אנשים משכילים ברי דעת. מהנדסים בנו את מחנות הריכוז וההשמדה. רופאים, אחיות ופסיכיאטרים בחרו מי היה כשיר לעבוד ולשרוד. כימאים פיתחו את הציקלון B.
מורים, פרופסורים, היסטוריונים, פילוסופים, עיתונאים, סופרים, מפיקים והרבה אחרים שיתפו פעולה עם הנאצים.
אם כן, אני שוב מבקשת בשם אבי, השתמשו בחינוך שלכם להטיב למין האנושי, ולא ככלי לפעילות מרושעת כפי שעשו הנאצים במלחמת העולם השנייה, בה נספו 50 מיליון אדם, ומהינהם שישה מיליון יהודים.
תודה.
