נמרץ, תקשורתי, דתי, מתחשב, ובעל בינה נדירה ורצון עז לחיות. כך היה אבי. דוד לורבר רולניק, אזרח העולם כולו, אשר הלך לעולמו ב-18 ליוני, 2008, בגיל 88.
 

אלו שצפו בו בהליכותיו היומיות בנות חמשת הקילומטרים ברחובות קוריטיבה שבברזיל,  לאורכן היה עוצר לדרוש בשלום אינספור מקריו, לא יכלו לתאר לעצמם את קורות חייו. אדם זה, ששיער ראשו הקדים להלבין, ניצל מהאסון הגדול ביותר שידע האנושות, השואה.
 

הוא נולד בחלם שבפולין למשפחה בת שישה ילדים. בגיל שלוש הלך ל"חדר", בו הוא למד עברית ויידיש, אשר היוו שתים מתוך שמונה הלשונות שבהן שלט. בגיל שבע, החל את לימודיו היהודיים אשר ליוו אותו למשך כל חייו והפכו אותו למומחה בכל הנוגע לדת היהודית. הוא שימש כשליח ציבור פעמים רבות במספר בתי כנסת בקוריטיבה, בסאו פאולו, ובוורשה. הוא שינן את הכל בעל פה, והדריך את חברי הקהילות השונות במנהגים בהם עליהם לנהוג. בגיל 11, החל לעבוד בכריתת עצי הסקה במטרה לעזור למשפחתו.
 

בשנת 1939, בעת פלישת הגרמנים לפולין, ברח דוד לאוקראינה, תוך חציית נהר הבוג בסירה. אוקראינה כבר הייתה תחת שלטון רוסי בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. פולנים ויהודים אשר נתפסו, נשלחו לכלא. שם סבל דוד מרעב ומקור. אף על פי כן, החליט לחזור לפולין ולנסות להוציא את אימו ואת אחיו ואחיותיו הקטנים. אך בטרם הספיק לארגן את בריחתה של משפחתו, הוא נלקח לכיכר העיר חלם, ויחד עם אלפיים אדם, בעת שנשקיהם של הנאצים היו מכוונים כלפיו, נאלץ לצעוד בצעדת המוות. מעט מאוד בני אדם שרדו, אך בנס, דוד היה אחד מהם.
 

אבי אף שרד את נסיעת הרכבת הארוכה והאכזרית אל סיביר. שם, בלי בגדים ואוכל, הוא היה נתון למזג אוויר קשה מאוד, עם טמפרטורות שירדו ל-55 מעלות מתחת לאפס. הוא עבד במספר שדות אסירים עד סיום המלחמה.
 

בשנת 1946, הוא חזר לחלם כחבר בוועדה שחיפשה ניצולים. שם, נודע לו על חברת ילדות אשר ניצלה וחיה בשצ'צין. בתום נסיעה מפחידה, הוא פגש את מלכה מילצ'טאץ', אמי, ונישא לה לאחר מספר חודשים בברלין שבגרמניה. כעבור זמן מה, החליטו להגר לברזיל, שם גידלו את שלושת ילדיהם. בשנת 1990, שלוש שנים לאחר מות אמי, עבר לקוריטיבה על מנת להיות קרוב יותר לילדיו ולנכדיו.
 

דוד לורבר רולניק, ליד הבית בו הוא נולד, אול אובלונסקה 15, חלם מאז, מעבר להיותו אבי האוהב, הוא הפך לחבר הטוב שלי והתלווה אליי במשך כל רגעי חיי. חוויתי נסיעות מאושרות איתו ברחבי העולם, בהן איחדנו קרובי משפחה וחברים אשר הופרדו על ידי המלחמה. הקשר ביני לבין כל האנשים הללו איתן עד היום. החוויה החזקה ביותר התרחשה בעת ביקורנו בחלם. הוא הצליח לזכור שמות הרחובות, שמות התושבים, היכן הם חיו ובמה הם עסקו. הופתענו למצוא את הבית בו הוא נולד, אך לא הצלחנו למצוא את הבית בו נולדה אמי. הוא החל בתהליך להשיב לידיו את רכושה של משפחתו אשר הועבר לידי הנאצים ולידי הסובייטים, ובסוף מעשה חזר ביתו לבעלותו.
 

צעדנו יחדיו במחנות סוביבור ומיידנק, ברגעים מרגשים בהם הוא חש את אובדן משפחתו.
 

הוריי חיו חיים מלאי התרחשויות והם יודעים, היכן שהם, שאודותיהם לעולם לא יישכחו על ידי בניהם ונכדיהם.
 

סבורתני שהוא שוחח כעת על דברי תלמוד, תורה, גמרא ויהדות עם נשמות רבות הזקוקות ללימודיו.
 

הייתה זו ברכת האל שהוא היה לי לאב.
 
 

בלימה לורבר

המאמר פורסם בעיתון "ויסאו יודאיקה" (התבוננות יהודית), יולי 2008.

תורגם על ידי שון וקסמן